כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון

ביידן נראה מתוסכל, ביינר מתאפק לא לצחוק. ונתניהו? טוב, יש סיבה שהתמונה הזו הייתה בוואלה.

להמשיך לקרוא "כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון"

שאלה פסימית בדבר עתיד גזרת הדרום

זו שאלתי:

כיום יש למדינת ישראל כתובת אליה להפנות דרישות לרגיעה ברצועת עזה – חמאס. ארגון הצדקה המיליטריסטי נתפס כגורם הריבון ברצועה (גם אם לא מוכר כך) ולכן מדינת ישראל יכולה להפנות אליו את דרישותיה, איומיה ופצצותיה. יותר מכך,  אנו מניחים שלחמאס יש אינטרס להמשך קיומו כגוף שולט ולכן יכולים לאיים עליו, אם בצורת פגיעה פיסית במוסדותיו או פגיעה כלכלית בצורת סנקציות (כפי שמציע ד"ר בכור).

אבל, מה יקרה אם חמאס יפסיק להיות ריבון? מה אם רצועת עזה תגלוש לאנרכיה, אליה מתקדם חצי האי סיני כבר זמן מה? אני רואה כסימן רע שלמרות הכרזת הפסקת האש, רקטות ממשיכות לצאת מן הרצועה. וודאי, אפשר לפתור את העניין בקלות כ"בוגדנות מצד חמאס", המעלים עין מקבוצות ירי בעודו מסכים להפסקת אש. ברם חמאס כבר לא השחקן היחיד. גם ועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי דורשים את חלקם, בכך מצמיחים שני ראשים נוספים לצד חמאס. ובניגוד להידרה, שלושת הראשים הללו עוינים זה את זה.

מכאן המצב יכול להידרדר בשני כיוונים:

  1. שלושת הקבוצות השונות יחלו להיאבק על שליטה ברצועה, במה שקרוב לוודאי יהפך למלחמת אזרחים קטנה. הקלחת תגעש גם על יישובי הדרום והממשל יאלץ לבחור או לתקוף באופן נקודתי חוליות שיגור או לכבוש מחדש את הרצועה. בכל מקרה, כלים בלתי-צבאיים לא יהיו בידינו.
  2. חמאס יוותר הנציג הרשמי, אולם נטול כוח לעצור ירי מן הרצועה. במקרה כזה ישראל תוכל לשתף פעולה עם ההצגה, בתנאי כמובן שתושבי הדרום יסכימו לצפות כיצד ממשלתם מאיימת על בובה בעוד הם חיים תחת מטר טילים.

פתרון אפשרי לבעיית הריבונות ניתן להציע בדמות השתלטות מחדש של מצרים (באופן רשמי או לא) על הרצועה. יש לי שתי התנגדויות לפתרון זה:

  1. איננו יודעים עד כמה המדינה המצרית בכלל יציבה. עם מאבקי כוח בין האסלאמיסטים להנהגה הצבאית, על רקע משבר כלכלי רחב, מצרים מהווה כיום יותר מתמיד "משענת קנה רצוץ".
  2. אנו מניחים שלמצרים יש אינטרס להילחם בטרור. לדעתי, האינטרס היחיד שיהיה לה הוא שליטה תוך כוונה לסכן כמה שפחות חיילים ומשאבים. מדוע שחייליה ימותו בכדי להגן על אזרחים ישראלים? וחמור מכך, באיזה מקל נשתמש לשם דאגה שמצרים אכן תאבק בטרור?

רבים האנליסטים הטוענים שאינטגרציה מלאה בין רצועת עזה למצרים תעזור לנו. אינני מסכים. הגבול הפתוח עם סיני עוזר להתסיס את עזה, בעוד תנועת חמאס נהפכת מפולגת וחלושה יותר. וללא חמאס, נשמט הבסיס לרעיון "מאזן האימה".

ועם שמיטתו של זה, מה תעשה מדינת ישראל נגד האיום על אזרחיה?

אל תצפו למתקפה אמריקאית

תרגיל פשוט בלוגיקה –

אובמה הבהיר שאופציה צבאית היא הברירה האחרונה ומעדיף פתרון דיפלומטי. באם הלחץ דרך סנקציות יכשל, ארה"ב תשקול מתקפה נגד מתקני הגרעין.

אולם – כיצד ניתן לדעת האם הדרך הדיפלומטית כשלה? רק אם מודיעין אמין יוכיח באופן חד משמעי שאיראן נמצאת רגע לפני השגת נשק גרעיני. הבעיה: מודיעין כזה הוא פיקציה.

הוא פיקציה משני טעמים:

א. אלא אם תוכנית הגרעין האיראנית מאויישת ברובה ע"י מרגלים מערביים, כל מה ששירות מודיעין יכול לתת הן "הערכות". ניתן "להעריך" שאיראן נמצאת במרחק חודש-שנה-עשור מפצצה גרעינית. אי-אפשר להגיד באיזו שעה בדיוק הם ירכיבו את הנשק.

ב. משום שכל "הוכחה" מודיעינית אינה הוכחה חד-משמעית, הכול תלוי בשיקול הדעת ומידת הנחישות של הממשל. אובמה לא מראה סימן שהוא מעוניין במלחמה עם איראן וקרוב לוודאי יעדיף לדחות מתקפה שוב ושוב עד שלא תגיע הוכחה מוחלטת.

ומהי הוכחה מוחלטת? פשוט – אזהרה מוקדמת על ניסוי בנשק גרעיני. הבעיה שלשירותי המודיעין האמריקאים היו פאשלות בעבר, כמו ההפתעה מהניסוי הגרעיני הראשון של הודו. מה מבטיח לנו שהפעם יוכלו לתת אזהרה לפני הפעלת הפצצה השיעית הראשונה?

ולאחר שאיראן תערוך ניסוי בנשק גרעיני, האם ארה"ב תתקוף? וודאי שלא. עכשיו יוכל לטעון הנשיא (או כל ממשל אמריקאי אחר) שלא ניתן לתקוף מדינה גרעינית ללא הסיכון במתקפת נגד הרסנית. עם הפחד מפצצה מלוכלכת, או אף נשק אטומי בידי טרוריסטים, האופציה הצבאית תסולק מן השולחן.

אם כן, מהי המסקנה? שכאשר אדם רוצה (או לא רוצה) משהו, הוא יכול למצוא אין-סוף תירוצים להצדיק את החלטתו. כל עוד קו אדום ברור לא סומן, עמדת וושינגטון לכל דבר ועניין היא זו: איראן לא תיעצר בכל מחיר. על מקבלי ההחלטות בירושלים להבין זאת ולגבש תוכנית פעולה עצמאית.