כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון

ביידן נראה מתוסכל, ביינר מתאפק לא לצחוק. ונתניהו? טוב, יש סיבה שהתמונה הזו הייתה בוואלה.

להמשיך לקרוא "כמה מחשבות על העלייה לרגל לוושינגטון"

שאלה פסימית בדבר עתיד גזרת הדרום

זו שאלתי:

כיום יש למדינת ישראל כתובת אליה להפנות דרישות לרגיעה ברצועת עזה – חמאס. ארגון הצדקה המיליטריסטי נתפס כגורם הריבון ברצועה (גם אם לא מוכר כך) ולכן מדינת ישראל יכולה להפנות אליו את דרישותיה, איומיה ופצצותיה. יותר מכך,  אנו מניחים שלחמאס יש אינטרס להמשך קיומו כגוף שולט ולכן יכולים לאיים עליו, אם בצורת פגיעה פיסית במוסדותיו או פגיעה כלכלית בצורת סנקציות (כפי שמציע ד"ר בכור).

אבל, מה יקרה אם חמאס יפסיק להיות ריבון? מה אם רצועת עזה תגלוש לאנרכיה, אליה מתקדם חצי האי סיני כבר זמן מה? אני רואה כסימן רע שלמרות הכרזת הפסקת האש, רקטות ממשיכות לצאת מן הרצועה. וודאי, אפשר לפתור את העניין בקלות כ"בוגדנות מצד חמאס", המעלים עין מקבוצות ירי בעודו מסכים להפסקת אש. ברם חמאס כבר לא השחקן היחיד. גם ועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי דורשים את חלקם, בכך מצמיחים שני ראשים נוספים לצד חמאס. ובניגוד להידרה, שלושת הראשים הללו עוינים זה את זה.

מכאן המצב יכול להידרדר בשני כיוונים:

  1. שלושת הקבוצות השונות יחלו להיאבק על שליטה ברצועה, במה שקרוב לוודאי יהפך למלחמת אזרחים קטנה. הקלחת תגעש גם על יישובי הדרום והממשל יאלץ לבחור או לתקוף באופן נקודתי חוליות שיגור או לכבוש מחדש את הרצועה. בכל מקרה, כלים בלתי-צבאיים לא יהיו בידינו.
  2. חמאס יוותר הנציג הרשמי, אולם נטול כוח לעצור ירי מן הרצועה. במקרה כזה ישראל תוכל לשתף פעולה עם ההצגה, בתנאי כמובן שתושבי הדרום יסכימו לצפות כיצד ממשלתם מאיימת על בובה בעוד הם חיים תחת מטר טילים.

פתרון אפשרי לבעיית הריבונות ניתן להציע בדמות השתלטות מחדש של מצרים (באופן רשמי או לא) על הרצועה. יש לי שתי התנגדויות לפתרון זה:

  1. איננו יודעים עד כמה המדינה המצרית בכלל יציבה. עם מאבקי כוח בין האסלאמיסטים להנהגה הצבאית, על רקע משבר כלכלי רחב, מצרים מהווה כיום יותר מתמיד "משענת קנה רצוץ".
  2. אנו מניחים שלמצרים יש אינטרס להילחם בטרור. לדעתי, האינטרס היחיד שיהיה לה הוא שליטה תוך כוונה לסכן כמה שפחות חיילים ומשאבים. מדוע שחייליה ימותו בכדי להגן על אזרחים ישראלים? וחמור מכך, באיזה מקל נשתמש לשם דאגה שמצרים אכן תאבק בטרור?

רבים האנליסטים הטוענים שאינטגרציה מלאה בין רצועת עזה למצרים תעזור לנו. אינני מסכים. הגבול הפתוח עם סיני עוזר להתסיס את עזה, בעוד תנועת חמאס נהפכת מפולגת וחלושה יותר. וללא חמאס, נשמט הבסיס לרעיון "מאזן האימה".

ועם שמיטתו של זה, מה תעשה מדינת ישראל נגד האיום על אזרחיה?

אל תצפו למתקפה אמריקאית

תרגיל פשוט בלוגיקה –

אובמה הבהיר שאופציה צבאית היא הברירה האחרונה ומעדיף פתרון דיפלומטי. באם הלחץ דרך סנקציות יכשל, ארה"ב תשקול מתקפה נגד מתקני הגרעין.

אולם – כיצד ניתן לדעת האם הדרך הדיפלומטית כשלה? רק אם מודיעין אמין יוכיח באופן חד משמעי שאיראן נמצאת רגע לפני השגת נשק גרעיני. הבעיה: מודיעין כזה הוא פיקציה.

הוא פיקציה משני טעמים:

א. אלא אם תוכנית הגרעין האיראנית מאויישת ברובה ע"י מרגלים מערביים, כל מה ששירות מודיעין יכול לתת הן "הערכות". ניתן "להעריך" שאיראן נמצאת במרחק חודש-שנה-עשור מפצצה גרעינית. אי-אפשר להגיד באיזו שעה בדיוק הם ירכיבו את הנשק.

ב. משום שכל "הוכחה" מודיעינית אינה הוכחה חד-משמעית, הכול תלוי בשיקול הדעת ומידת הנחישות של הממשל. אובמה לא מראה סימן שהוא מעוניין במלחמה עם איראן וקרוב לוודאי יעדיף לדחות מתקפה שוב ושוב עד שלא תגיע הוכחה מוחלטת.

ומהי הוכחה מוחלטת? פשוט – אזהרה מוקדמת על ניסוי בנשק גרעיני. הבעיה שלשירותי המודיעין האמריקאים היו פאשלות בעבר, כמו ההפתעה מהניסוי הגרעיני הראשון של הודו. מה מבטיח לנו שהפעם יוכלו לתת אזהרה לפני הפעלת הפצצה השיעית הראשונה?

ולאחר שאיראן תערוך ניסוי בנשק גרעיני, האם ארה"ב תתקוף? וודאי שלא. עכשיו יוכל לטעון הנשיא (או כל ממשל אמריקאי אחר) שלא ניתן לתקוף מדינה גרעינית ללא הסיכון במתקפת נגד הרסנית. עם הפחד מפצצה מלוכלכת, או אף נשק אטומי בידי טרוריסטים, האופציה הצבאית תסולק מן השולחן.

אם כן, מהי המסקנה? שכאשר אדם רוצה (או לא רוצה) משהו, הוא יכול למצוא אין-סוף תירוצים להצדיק את החלטתו. כל עוד קו אדום ברור לא סומן, עמדת וושינגטון לכל דבר ועניין היא זו: איראן לא תיעצר בכל מחיר. על מקבלי ההחלטות בירושלים להבין זאת ולגבש תוכנית פעולה עצמאית.

דרום מזרח אסיה תהיה הבלקנים של המאה ה-21

הכיוון של הגיאופוליטיקה העולמית בעשור הקרוב לא מבשר דברים טובים: נראה שלאחר ה"הצלחה" בעיראק, ארה"ב מתכוונת להפנות את משאביה להגדלת נוכחותה במערב האוקיינוס השקט – בכוונה בלתי מוצהרת לענות להתעצמות הסינית באזור:

US President Barack Obama unveiled a defense strategy on Thursday that calls for greater US military presence in Asia…

The strategy also calls for the US military to "rebalance toward the Asia-Pacific region" even as it continues to actively counter the threat of violent extremism…

The shift in focus to Asia comes amid increasing concern at the Pentagon over China's strategic goals as it begins to field a new generation of weapons that could prevent US naval and air forces from projecting power into the Far East. – Obama unveils Asia-focused  US defense strategy, JPost

דרום מזרח אסיה היא כבר חבית נפץ, כפי שהמאמר הזה של רוברט קפלן מבהיר. מדובר באזור חשוב אסטרטגית גם מבחינת הסחר הימי העולמי וגם מבחינת משאביו הרבים (שדות נפט וגז טבעי). האזור נמצא תחת וויכוח מצד מס' מדינות ובין שתי מעצמות עולות – הודו וסין. ועכשיו גם ארה"ב רוצה להצטרף.

התרחיש מזכיר את הסוגיה הבלקנית בסוף המאה ה-19: העמים האירופאים-נוצרים תחת השלטון העות'מאני החלו בהתמרדות נגד משעבדיהם המוסלמים, דבר שזכה לתמיכה מצד האימפריה הרוסית. עם התגברות המהומות והמשברים, טורקיה ורוסיה יצאו למלחמה שעבור הבריטים סיכנה את שליטתם בים התיכון (משום שעם הניצחון הרוסים הגדילו את גישתם לאזור). הכול הגיע למידת מתיחות נהדרת – רוסיה מצד אחד, בריטניה וטורקיה מצד שני ומלחמה אירופאית חדשה בפתח.

אבל אז בא ביסמרק. ב-1878 קנצלר הברזל הצליח למנוע מלחמה אירופאית על-ידי חלוקה מחדש של הבלקנים בתקווה שהדבר יביא לייצוב האזור. כפי שכולנו יודעים משיעורי ההיסטוריה, כל מה שקונגרס ברלין (בו חילקו את הבלקנים) תרם הוא להגדלת כוח המעצמות עד למלחמת השמד העולמית ב-1914.

המצב בדרום מזרח אסיה כמובן שונה באופנים מסוימים וחשובים, אך סכסוך בין מעצמות על השפעה באזור שעומד להיות מלא עד רוויה בספינות מלחמה, לא נשמע לי חיובי.